המושג פיתוח בר־קיימא נכנס לחיינו כבר בשנת 1992, בוועידת כדור הארץ בריו דה ז’נרו. מאז אנחנו שומעים שוב ושוב על ערים ירוקות, ערים חכמות, קיימות ואיכות חיים.
אבל אם נהיה כנים – לא פעם עולה השאלה:
מה זה באמת אומר? איך מתכננים עיר שעובדת? ואיך מתרגמים את המושג הגדול הזה למציאות יומיומית של רחובות, שכונות ותושבים?
בעידן של עודף מידע, תקנים, דוחות וטרנדים, חשוב לעצור לרגע ולעשות סדר.
תכנון בר־קיימא הוא קודם כול תכנון הוליסטי
תכנון בר־קיימא אינו עוסק רק בעצים, אנרגיה ירוקה או בנייה חסכונית.
הוא מחייב הסתכלות רחבה על העיר כמערכת חיה:
צפיפות, איכות חיים, מרחב ציבורי, שטחים פתוחים, מעמד חברתי־כלכלי, מבנה הרשות המקומית, וההיסטוריה והזהות של המקום.
במילים אחרות – תרבות תכנון בר־קיימא היא תרבות שמבינה שהעיר נועדה לבני אדם, ושהסביבה, הכלכלה והקהילה אינן סותרות זו את זו, אלא תלויות זו בזו.
קצת היסטוריה: מאיפה זה התחיל?
שורשי התכנון הסביבתי נראים כבר בסוף המאה ה־19, בעבודתו של אבנעזר הווארד באנגליה, שפיתח את מודל “עיר הגנים” כתגובה לעיר התעשייתית – צפופה, מזוהמת, עם תנאי תברואה קשים ופערים חברתיים עמוקים.
בשנות ה־60 של המאה ה־20 התחזקה ההכרה בכך שאיכות סביבה היא זכות אדם. נזקים חמורים מזיהום אוויר, תאונות תעשייתיות ופעילות צבאית הובילו להתפתחות חשיבה תכנונית חדשה, ששילבה לראשונה חברה, סביבה ובריאות האדם.
מאותה נקודה ואילך, התכנון עבר מתפיסה פיזית־גלובלית לגישה מקומית־אנושית, כזו שמביאה בחשבון בעלי עניין שונים ואת איכות החיים ברמת היומיום.
מה זה אומר בפועל בתוך העיר?
עם השנים החלו רשויות מקומיות להטמיע עקרונות של פיתוח בר־קיימא בתוך תוכניות עירוניות חדשות:
- שילוב שימושי קרקע מגוונים
- פיתוח מרחבים ציבוריים ושטחים פתוחים
- צמצום זיהום אוויר
- חיזוק תחבורה ציבורית והליכתיות
- שימוש בחומרים ממוחזרים
- עידוד צפיפות עירונית לשמירה על שטחים פתוחים מחוץ לעיר
השינוי לא היה רק פיזי – אלא גם חברתי וכלכלי. שכונות הפכו פעילות וחיות יותר, מערכות אקולוגיות עירוניות התחזקו, והפיתוח הכלכלי החל להיבחן לא רק לפי רווח מיידי, אלא גם לפי אחריות סביבתית וחברתית.
פיתוח בר־קיימא הוא גם צדק חברתי
עם התחזקות תנועות לזכויות אדם, נכנסו לשיח התכנוני גם שאלות של שוויון וצדק סביבתי.
מתכננים החלו להתמקד בשכונות מוחלשות, באוכלוסיות מהגרים ובמיעוטים – קבוצות החשופות יותר לסיכונים סביבתיים.
כאן התברר שפיתוח בר־קיימא אינו רק “ירוק”, אלא גם חברתי.
שלושת הממדים של פיתוח בר־קיימא
מדיניות של פיתוח בר־קיימא נשענת על שלושה ממדים מרכזיים:
- איזון בין תכנון מקומי לתכנון גלובלי
- שילוב בין תפוקות כלכליות לזכויות חברתיות
- קידום אוכלוסיות מגוונות ושוויון הזדמנויות
במדינות רבות עוגנו עקרונות אלה בחקיקה מחייבת, אך הדילמה נותרה:
איך מאזנים בין פיתוח כלכלי, שמירת טבע וצדק חברתי – במיוחד במרכזי ערים צפופים?
בפועל, המתכננים הופכים למתווכים בין קבוצות אינטרס שונות, ומנהלים תהליך מורכב של גישור, איזון וקבלת החלטות תחת לחצים פוליטיים וכלכליים.
תכנון, פוליטיקה ואינטרסים
אי אפשר להתעלם מכך שפיתוח בר־קיימא כולל גם ממד פוליטי.
ליזמים פרטיים, לגופים ציבוריים ולארגונים חברתיים יש אינטרסים שונים – ולעיתים מנוגדים. בעוד שיזמים נוטים להתנגד לרגולציה מגבילה, ארגונים חברתיים וסביבתיים פועלים לשימור משאבים לטובת הכלל.
כאן נכנסת לתמונה החשיבות של מדיניות חכמה, שקובעת יעדים ברורים אך מאפשרת גמישות תכנונית.
כלים חדשים: תכנון אסטרטגי סביבתי
בשנים האחרונות התפתחו בעולם כלים להערכת אסטרטגיות סביבתיות (SEA – Strategic Environmental Assessment), המסייעים לקבלת החלטות מושכלת בתכנון עירוני.
כלים אלה כוללים:
- ניתוח מחזור חיים
- הערכות כלכליות
- מודלים לחיזוי וקיבולת עירונית
האתגר? לגשר בין מקבלי החלטות, בעלי עניין ותושבים – לעיתים תחת מגבלות זמן ותקציב.
ומה הלאה?
לפי עקרונות הפיתוח בר־קיימא, לדור הנוכחי יש זכות להתפתח – אך גם אחריות להשאיר לדורות הבאים אפשרויות בחירה.
יעדים כלכליים חייבים להיות מושגים בדרכים שמצמצמות פגיעה סביבתית, ולא מייצרות אילוצים בלתי הפיכים.
מאז ועידת ריו, האו״ם ממשיך לעקוב אחר יישום עקרונות אלו, לקדם אנרגיות מתחדשות ולהפחית פליטות גזי חממה. אך בשטח – ההצלחה תלויה בשיתופי פעולה.
השורה התחתונה
כדי לקדם פיתוח בר־קיימא בערים, יש ליצור שותפויות בין סקטורים: ציבורי, פרטי ואזרחי.
לסקטור הפרטי תפקיד מפתח בפיתוח טכנולוגיות וחדשנות – אנרגיה מתחדשת, אגירת אנרגיה, מים חכמים, הפחתת פליטות ושמירת משאבים.
ולצד כל אלה – שיתוף הציבור הוא תנאי הכרחי להצלחה.
תכנון בר־קיימא אינו סיסמה.
זהו תהליך מורכב, רב־שכבתי, שמחבר בין חזון, תכנון, כלכלה ואנשים – ומעצב את איכות החיים העירונית של כולנו.
